<h1>ראב"ן שו"ת סימן ל"ח</h1>
<h2>דף יח:</h2>
שאילה זו נשאלה לפני בית דין כארי הא דאמר רב גידל אמר רב [כתובות ק"ב:] כמה אתה נותן לבנך כך וכך כמה אתה נותן לבתך כך וכך עמדו וקידשו הן הן דברים הניקנין באמירה. דוקא אבי חתן ואבי כלה אבל בעל לאשתו ואשה לבעלה ואבי (חתן) [האב] ואדם אחר אין ניקנין דבריהם בשעת קידושין באמירה, [או דילמא לא שנא]. השיבו לשואל כך נראה לנו ודעתינו נוטה שאבי חתן ואבי כלה לאו דוקא אלא כל אדם שוין בדבר לקנות באמירה, שלא דיברו חכמים באבות אלא בהוה, וכל הנמצאין בעיסקת הזיוג הרי הן כאבות. וטעמו של דבר נודיע, דדברים הללו ניקנין באמירה כמו שפירשו חכמים דבההוא הנאה דקא צייתי ומתחתני גמרי ומקני להדדי בשע[ת אמירה], והואיל וטעמו של דבר בשביל עשיית החיתון הוא, אף אחר אם יפסוק ויעשה קידושין כל מה שפיסק (וגו') [גומר] ומקנה. ודבר זה אנו למידין אותו מדין ערב, שכן אמרו חכמים [ב"ב קע"ג:] מאיזה טעם ערב משתעבד בהאי הנאה דקא צייתי להדדי דקא סמיך מוזפנא אדיבוריה וקא יזיף ליה ליזופא גמר ערבא ומשתעבד נפשיה באמירה בעלמא, אף ה"נ בההיא הנאה דקא צייתין לדין גברא דפסק עימיהון וסמכין על דיבוריה ומתחתני אף ההיא גברא מה דפסיק גמרו בדעתיה ומקני, וכיון שעמדו וקידשו מדבריו ניקנין דבריו באמירה. ומטעם זה למדנו שאבי החתן ואבי הכלה לאו דווקא אלא כל אדם שוין בדבר זה לקנות דבריהן באמירה אלא שדיברו חכמים בהווה.
